ילדה אחת, שני בתים!

על מעבר ילדים בין הורים גרושים

לאחרונה ראיתי את ההצגה "ילדים גרושים" (רוצו לראות, לינק לדף ההצכה בסוף הפוסט), בה תיארו השחקנים, שהם בעצמם ילדים להורים גרושים, את סיטואציית המעבר בין הבתים. תוך כדי צפייה בהצגה מצאתי את עצמי מהנהנת לאות הסכמה ובוכה לפרקים. זה היה כמו פלאשבק מטורף, שהחזיר אותי בשנייה לילדות שלי בשנות השמונים בבת-ים, לאחר שההורים שלי התגרשו. אחרי הגירושין, אבא שלי השתקע בתל אביב ואמא שלי עדיין המשיכה לגור בבת-ים. מבחינתי אלה היו שני עולמות שונים בתכלית השינוי. הם גם חיו את החיים שלהם באופן כל כך שונה אחד מהשני, כך שכל נסיעה לאבא שלי הייתה כמו קפיצה לסרט אליס בארץ הפלאות.

בתקופה הזאת 'משמורת משותפת' הייתה דבר נדיר ביותר. אני חייתי עם אמא שלי, ואילו אבא שלי היה מגיע כשהיה מתאפשר לו. היום כבר כולנו מבינים ואפילו המחקרים מראים שמשמורת משותפת והורות פעילה של שני ההורים מאפשרים לילדים להסתגל בקלות יותר לגירושין ומאפשרים חוסן רגשי והתנהגותי של הילדים. מחקרים אחרים אינם תומכים במעבר של פעוט, שגילו מתחת לגיל 6 בין בתי הוריו מדי לילה, בעיקר כשהסכסוך בין ההורים נמצא בעצימות גבוהה.

אבל מעבר לזה, כל מי שהוריו התגרשו מכיר את התחושה הזו שהמעבר בין שני בתי ההורים הוא כמו קריעת ים סוף: אתה חוצה לצד השני ואין דרך חזרה. בהצגה הועלו סיטואציות רבות שהתמודדתי איתן, כמו אם יצאת מהבית של אמא ושכחת לקחת משהו חשוב ליום הלימודים הבא אז ככל הנראה תגיע למחרת ללא הציוד הנדרש כי אין סיכוי שאבא יחזיר אותך לאמא ואתה אפילו לא תבקש... או שאמא ואבא לא רוצים להיפגש ביניהם אז אתה מחכה בחוץ לאבא והוא אף פעם לא מגיע בזמן, או שלפני שאבא מגיע אמא נזכרת בכל הדברים שאני צריכה למסור לו, והם אף פעם לא טובים, וברור שאני לא אזכור רבע מהם. אבל הסיטואציה הקשה מכולן היא כשנמצאים אצל הורה אחד ומתגעגעים נואשות להורה השני אבל באמת שאי אפשר להגיד את זה בכל רם.

בתור ילדה להורים גרושים תמיד שנאתי את המעבר הזה, כמו הפתעה לא טובה שאי אפשר להתכונן אליה. הרבה פעמים לא רציתי ללכת אל אבא שלי, וכשהוא היה בא לקחת אותי היה נוצר מתח מטורף בין ההורים שלי, כמובן בגללי. אני זוכרת שכשהייתי מתרצה והולכת עם אבא אז האווירה בינינו כבר היתה כל כך עכורה, שהייתי סופרת את הדקות עד שהוא היה מחזיר אותי לאמא. אם לא הייתי מתרצה, ידעתי שזה כבר יחזור אליי בדמות כעס. מעבר לזה שלא אהבתי להיות אצל אבא שלי כי בבית שלו לא היתה אף פינה אחת שהיא "שלי" או עבורי ותמיד הייתי צריכה לארוז את כל הבית בשביל לילה אחד. כשהוא היה מחזיר אותי זה תמיד היה ברגע האחרון וחששתי כל הזמן לאחר לבית הספר.

תארו לכם שמישהו היה בא ואומר לנו, כמבוגרים, "בכל שבוע אתה יוצא מהבית שלך והולך לישון אצל קרוב משפחה, במיטה אחרת, עם חפצים אחרים לכמה ימים, אתה צריך לארוז במיוחד וזה לא נתון לשיקול דעתך", זה היה נשמע לנו קל? עכשיו תוסיפו את כל המתח הזה בתהליך הפרידה של ההורים ודמיינו שאתם באמצע, ואז אולי תבינו באמת את הסיטואציה.

בגלל הקושי וגם בשל המורכבות הכלכלית, הומצאה בשנים האחרונות שיטת הנסטינג. זו שיטה שהגיעה מארצות הברית והפירוש שלה הוא "קינון". הכוונה היא שהילדים נשארים לגור בבית המגורים של המשפחה, זה שהם גרו בו עוד להחלטת הפרידה, ואילו ההורים הם אלו שמחליפים בתים. כלומר, ההורים מגיעים לבית המגורים לסירוגין. לשיטה זו יש חסרונות ויתרונות והיא מתאימה בעיקר בתקופת המעבר לאחר השיחה עם הילדים אבל אין ספק שלפחות בהתחלה זה יכול לחסוך את המתח של המעבר בין הבתים.

היום במבט לאחור ואחרי אלפי מחשבות בנושא ושיחות עם ילדים שהיו בסיטואציה שלי, אני חושבת שכמה דברים היו יכולים להקל עליי:

• אם היתה שגרה ברורה שבה הייתי יכולה לדעת מה קורה ומתי

• אם בשני הבתים היתה לי תחושה של בית וחפצים שהם "שלי"

• אם ההורים היו שואלים אותי איך היה אצל אמא/אבא אבל בשביל לדעת מה איתי באמת

• אם הייתי יודעת שאני תמיד יכולה לבקש לראות את ההורה השני בלי שאחד מהם יכעס

• אם ההורים היו מתקשרים לבית הספר את המעברים האלה ובכלל את הנושא כדי שהצוות החינוכי יוכל להתחשב וגם לשאול מדי פעם מה איתי אם הייתי מגיעה לא כרגיל.

התחברתם? נשמע מוכר? עשיתם או חוויתם את זה אחרת? שתפו אותי!

אגמית

לדף ההצגה ילדים גרושים: https://www.facebook.com/yeladimgrushim/