אוי לבושה! מתגרשים ומתביישים? למה בעצם?
עודכן: 9 באוק׳ 2022
בתקופה שבה זוג מתוך שלושה מתגרשים, אני באמת לא מבינה למה עדיין חשים בושה. אתם בטח אומרים, מה היא מבינה? היא בכלל לא גרושה בעצמה... אז קבלו נקודת מבט של ילדה להורים גרושים שחוותה בושה והסתרה:
כשההורים שלי התגרשו לפני יותר מ- 40 שנה, גירושין היו סוג של בושה. בדיעבד אני יכולה להבין את זה, זה לא היה כל כך מקובל, או לפחות לא נפוץ כמו היום, אבל היום, בניגוד לעבר, אנשים מרגישים נוח (ובצדק) לדבר על נטיות מיניות שונות, על מוגבלויות ואפילו על הדברים הכי אישיים וכמוסים שלהם ברשתות החברתיות. אז למה גירושין הם עדיין סוג של בושה? מסתבר שגם היום, החברה הישראלית היא חברה שמרנית, משפחתית, ורובנו עדיין מעוניינים בזוגיות ממוסדרת ובילדים. אפשר לראות זאת בקלות לפי נתוני הילודה הגבוהים, הכבוד והחיבור למסורת שחוצה מגזרים ושיוכים פוליטיים. אנחנו עדיין חברה שמרנית.
מאז שהוצאתי את הספר לאוויר העולם, אני מרגישה כאילו שאני מקלפת את כל שכבות ההסתרה של הגירושין של ההורים שלי מול הרבה אנשים שלא ידעו על זה קודם.
כבר כמה שנים טובות אני לא מרגישה בושה בנושא, אבל גם לא ממש דיברתי עליו בפומבי.
כשהייתי קטנה הייתי זוכה למבטי רחמים וחמלה, אבל עם הזמן, על אחת כמה וכמה כשהתופעה הזו הלכה וצברה תאוצה – הלכו ופחתו המבטים.
אז איך פתאום חזרתי לנושא הבושה?
לקראת מפגש אימהות שעומדות בפני פרידה שערכתי לאחרונה, שלחתי לחברה מהעבודה את דף האירוע וביקשתי שתפיץ למתעניינות. כל כך הופתעתי מהתגובה שלה! "למזלי אני לא מכירה אף אחד אחר בסיטואציה הזו, חמסה, טפו טפו טפו".
סליחה?? רציתי לכתוב לה שגירושין זה לא מדבק ואין למה לגרש אותם בחמסה וטפו ושבכלל אני חושבת שזו סיטואציה שהיא מאוד קשה אבל אפשר להתאושש ממנה ולקיים חיים טובים, אבל אני מבינה שאי אפשר לשנות ובטח לא במשפט אחד תחושות ודעות של אדם אחר.
אז מה אני חוויתי בגלל הבושה הזו? כשההורים שלי התביישו בגירושין זה חלחל אליי עמוקות. ההסתרה שלהם הפכה להסתרה שלי, ולמרות שלא הבנתי באמת על מה צריך להתבייש - לא הצלחתי לשוחח על זה. הבושה על הגירושין הפכה אותי לאדם מאוד סגור ולעיתים הייתי מתוסכלת ובודדה כי בעצם לא יכולתי לחלוק את הדברים שהיו על ליבי או לדבר עם אנשים מסביבי.
למה אנשים מתביישים במערכת יחסים שלא צלחה?
היום, בפרספקטיבה של שנים, אני מבינה שהבושה בגירושין מגיעה הרבה פעמים מתוך תחושת הכישלון של מערכת הזוגיות, הכישלון האישי בהקמת בית ממוסד 'כמו שצריך', ותחושות האשמה שעולות מסביב על אגואיזם, אנוכיות וחוסר אכפתיות מהילדים.
איך התגברתי על הבושה ועל ההסתרה?
מהרגע שהבנתי את המניעים לבושה, הבנתי גם שאין לי, בעצמי, בכלל על מה להתבייש ושהבושה וההסתרה מכבידים עליי יותר מהשיתוף עצמו. בהתחלה שיתפתי חברות, אחר כך דיברתי עם מורים ולבסוף שיתפתי בפומבי אפילו לפני הוצאת הספר לאור. היום אני מרגישה משוחררת מהעול ופתוחה לדבר על הנושא עם לפחות שליש מהזוגות, לפי הסטטיסטיקה, שעומדים במצב כזה או יעמדו בו בעתיד. אז אני השתחררתי... ומה אתכם? ועם הילדים שלכם?
אשמח לשמוע מכם מה חשבתם על הנושא!
אגמית