הסיוט/אגמית גלב

סיפור קצר

ישנתי ממש עמוק, לא זוכרת כמה זמן. כשהתחלתי להתעורר שמעתי צפצופים של מכשירים רפואיים. "אני בטח מתחילה להתעורר מהניתוח הזה", חשבתי לעצמי. אני לא מרגישה כרגע כלום ולא מצליחה להזיז אף איבר. אפילו את העפעפיים שלי לא מצליחה להניע. שום דבר עדיין לא מרגיש לי מוזר, "אני בטח עייפה" אני אומרת לעצמי, אקח לי עוד טיפה זמן להתאושש. אני שומעת את אחות חדר ההתאוששות אומרת לי "גילה בוקר טוב" בצורה הכי לא רכה שיכולה להיות. אני מנסה לענות או לפחות לפתוח את העיניים אבל לא מצליחה. היא נוגעת בי קלות ואומרת "בוקר טוב". אני חושבת לעצמי כמה חומרי הרדמה נתנו לי, שאפילו אצבע אני לא מצליחה להזיז. שומעת את האחות אומרת למישהו תביאו לי מהר א.ק.ג וחמצן ותקראו לרופא. האחות מנסה לנער אותי קלות וצועקת "גילה תתעוררי, ת ת ע ו ר ר י"! בינתיים שומעת את כל הצוות הרפואי מתגודד מסביבי וכל אחד זורק הערה או שאלה. מחברים אותי למספר מכשירים ומיד לאחר מכן אני מתחילה להרגיש, שאני זזה עם המיטה. שתי דקות לאחר מכן מזריקים לי כמה חומרים או תרופות ומחברים אותי למכונה כלשהי. בכל אותן שעות אני מנסה לאותת איכשהו שאני כאן, אני שומעת אתכם, התעוררתי מהניתוח אבל אני לא מצליחה לפתוח עין או להזיז איזשהו איבר. הימים חולפים והרעש מסביבי הולך ומתמעט עד שיום אחד אני שומעת "אתה בטוח שאתה רוצה לנתק אותה ממכונת ההנשמה"? שומעת את אסף שלי אומר כן עצוב וחלש. אני שומעת את הניתוק שלי מהמכונה ומנסה לצעוק "חכו רגע אני כאן", אבל אף אחד לא מבין, רואה או שומע אותי.

הכל התחיל בערך לפני חודש. הרגשתי ממש לא טוב, אבל מכיוון שאני בדרך כלל בריאה ולא שתיתי מספיק בתקופה הזו חשבתי, שבסך הכל התייבשתי. זו היתה אחת התקופות העמוסות והלחוצות בעבודה, לפני השקה של כמה מוצרים יחד ועוד הודעתי לצוות, שאני עוזבת לעבודה חדשה בעוד כחודש וחצי, אז כולם רצו קצת זמן איכות איתי.

אחרי כמה ימים, שבהם סחבתי את עצמי כמו שק תפוחי אדמה, סוף סוף הגיע יום חמישי ארוך במיוחד במשרד. חשבתי לעצמי, שאגיע הביתה וכמו בהתקפים אחרים, שהיו לי לאחרונה, אשתה כמה לגימות אינטנסיביות של מים ואחרי שאשן היטב בלילה אני אקום כמו חדשה. נכנסתי הביתה כמו רוח סערה, אמרתי לאסף ולילדים שלום ורצתי לחדר השינה. אחרי מקלחת רותחת התלבשתי כמו בסיביר, לקחתי שמיכת פוך ושמיכת צמר וכיסיתי את עצמי עד הראש. אסף הסתכל עליי כמו על מישהי אחוזת דיבוק ושאל אותי אם אני בסדר והאם קרה משהו בעבודה. לא הצלחתי להסביר לו מה עובר עליי כי אני בעצמי לא הבנתי מה איתי. היה עליי הרבה לחץ ומתח בעבודה אבל תמיד ידעתי להכיל את זה. הפעם זה הרגיש משהו אחר. הוא יצא מהחדר וכיבה את האור כדי לתת לי לנוח ואני צללתי לשנת לילה מלאה בחורים, שבהם רעדתי מצמרמורות של ספק קור ספק כאב, והכאב היה בלתי נסבל. לא הצלחתי למקד אותו, זה מהכליות? מהגב? מהבטן? הכל הרגיש לי מעורבב. מעבר לזה הרגשתי שמהרגע שהודעתי בעבודה שאני עוזבת, התחילו לקרות לי כל מיני דברים מוזרים.

למחרת בבוקר, כשלא יכולתי לשתות קפה, התחיל לחלחל אצלי החשש, שאני באמת חולה. היו שני תרחישים בחיים שלי, שלא יכולתי לשתות קפה האחד כשהייתי מאוד חולה והשני כשהייתי בהיריון. ממש קיוויתי שאף אחד מהם לא רלוונטי כרגע. גררתי את עצמי מהמיטה אל הספה בסלון, כשבני הבית מסתכלים עליי בעין עקומה. אני, שבימי שישי מתרוצצת להכין את הבית ולבשל, נעה עכשיו בכבדות ממקום למקום. החלטתי לקחת את היום לאט אבל אז נזכרתי שיש לנו טיול רייזרים בצהריים, לכבוד יום ההולדת של אביב שלנו, שהפך לבן 18 לפני כמה ימים. אסף כבר התחיל להבין, שאני לא כתמול שלשום, וניסה לבדוק אם אני מוכנה לבטל את הטיול שהזמנתי די מזמן, אבל אני התעקשתי שלא. חשבתי לעצמי איזה מזל שאני אמא של בנים, אם אני מחייכת ולא מתלוננת אין סיכוי שהם יבינו מה קורה איתי בפנים.

בשעה 12:30 בדיוק התייצבנו חמשתנו יחד עם שאר הקבוצה לטיול רייזרים. אחרי הסבר קצר של המדריך וסיפור ההיסטוריה החביבה של איזור עמק חפר, בחרנו את הרייזרים שלנו. אביב ואני בחרנו רייזר אחד ואילו אסף לקח רייזר אחר עם מתן ואריאל. אביב נהג ברייזר כמו נהג חדש אמיתי ולא ויתר על אף מכשול בדרך, תוך שהוא מאיץ אליו, כשאני רק קיוויתי, שהטיול הזה יסתיים בקרוב כי הכאבים שלי הלכו והתעצמו מרגע לרגע. כל מהמורה בכביש הרגישה לי כמו סכין שננעצת לי בבטן. אחרי בערך חצי שעה, חשבתי שאולי אבקש מאביב לעצור, אבל לא רציתי להרוס לו את יום ההולדת. הוא היה כולו בתוך הנהיגה ונראה פשוט מאושר. סוף סוף אחרי שעה עצרנו בדרך וכל השיירה עלתה ברגל למבנה היסטורי חמוד על גבעה, שצופה על העמק. לא היה לי כוח לטפס אז אמרתי לאסף ולילדים שאני הולכת לחפש שירותים וחיכיתי להם בישיבה על ספסל שולחן הפיקניק, שהיה למרגלותיו של המבנה. כשהם ירדו מתן התעצבן, שהוא מאחר לפעולה בצופים, ואסף ואני הרגענו אותו, שלא כל יום יש טיול רייזרים ולאחיו יש יום הולדת 18, אבל עמוק בלב אני חיכיתי, שהטיול הזה כבר ייגמר ואוכל להתעלף למיטה. לאחר עוד שעה, כשסיימנו את הטיול כבר הייתי מותשת נורא ונראיתי חיוורת כמו סיד. היה קשה לזהות את החיוורון שלי רק מכיוון שנדבקה אליי שכבה נדיבה של בוץ במהלך הטיול, ואני הקפדתי לחייך כדי שכולם יוכלו ליהנות.

הגענו הביתה רק בשלוש וחצי. בשארית כוחותיי טיפסתי לקומה השניה ונכנסתי למלקחת. אסף כבר הבין שאני לא כהרגלי, ודפק על הדלת, כשהוא מנסה לוודא שאני לא מתעלפת בפנים. אחרי שהתקרצפתי היטב אסף עזר לי לרדת אל הספה בסלון. התיישבתי עליה לרגע וניסיתי פשוט לנשום. אסף התיישב לידי והתעקש, שאסביר לו בדיוק מה עובר עליי ומה אני מרגישה. "זו בטח התייבשות בשילוב עם הלחץ בעבודה" אמרתי לו. "יעבור לי תוך כמה ימים, אל תדאג". אבל אסף התעקש, "תחזרי שוב על התסמינים, משהו פה לא הגיוני". התסמינים הם "כאב בטן חזק וצמרמורות נוראיות"אמרתי לו. "אז איך בדיוק החלטת שזו התייבשות"? אמר אסף, "טוב, תתלבשי, הולכים למוקד" הוא אמר לי. "אתה בטוח"? אמרתי לו". הפנים שלו לבשו ארשת רצינית מאוד והוא התחיל להדאיג אפילו אותי. אסף אף פעם לא לחוץ מאף כאב שלי ותמיד אומר שזה כלום ובטוח יעבור, אבל הפעם הוא היה נחוש. "בטוח לגמרי, את משוגעת, אלה בכלל לא תסמינים של התייבשות או דלקת בדרכי השתן או כל דבר אחרי שאת מנחשת כרגע. זה נשמע כמו משהו הרבה יותר רציני וחייבים ללכת למוקד, עכשיו!" ידעתי שלאסף כבר יש איזשהו רעיון לגבי מה שיש לי והוא מנסה להיות תקיף אבל במקביל לא להבהיל אותי. מי ידע שלימודי רפואת השיניים שלו ישתלמו, מסתבר שהוא לגמרי צדק!

בחמש הגענו סוף סוף למוקד מכבי ברמת השרון. הגעתי לחדר ההמתנה כשאני גמורה לגמרי עם כאבים נוראיים. לא יכולתי לשבת או לעמוד, לא הצלחתי אפילו לשתות משהו. המוקד היה מלא יחסית ליום שישי אחרי הצהריים והכל הלך באופן הכי איטי שיש. כולם היו עם מסיכות בגלל הקורונה, והשתדלו לא להתקרב אחד לשני. למרות שהיו לי כאבי תופת כל מה שחשבתי עליו, שאבוי לי אם עכשיו גם אדבק בקורונה. מחשבה די מטופשת לאור העובדה שכמה שעות אחר כך הייתי לוקחת קורונה בשתי ידיים.

לאחר בדיקת אחות מהירה הגיע התור שלי לרופא, שהיה נראה צעיר ומאוד מהוסס. הוא ביקש ממני לשכב על המיטה ונגע לי בבטן. "היסטוריה של מחלות לב במשפחה יש לך”? הוא שאל אותי כמה פעמים. התחלתי להסתכל על אסף במבטים מפוחדים והוא מצידו נשאר בפני הפוקר שלו ורק משך את הכתפיים, כאילו אומר שאין לו מושג על מה הוא מדבר. הראש שלי כבר התחיל לרוץ, "היתה לי אוושה תפקודית ממש מתפקדת כשהייתי ילדה" אמרתי לרופא. מה את מדברת שטויות, אמרתי לעצמי. מה זה בכלל קשור ומה זה אוושה תפקודית מתפקדת. כנראה שהלחץ התחיל להשפיע עליי. הרופא המשיך לגעת בבטן שלי וכל נגיעה הרגישה כאילו מישהו מבתר אותי במו ידיו ללא הרדמה, אבל הוא לא התרגש מהסבל שלי, אלא עלה רמה וניסה מן תרגיל כזה שבודק מתי יותר כואב לי - כשהוא לוחץ על הבטן או כשהוא עוזב. למרבה הפלא שניהם כאבו מאוד ובאותה רמה וראיתי את הפנים שלו מתחילות לעכל שיש כאן משהו. ראיתי את אסף הופך ללבן עוד יותר ממה שהוא בדרך כלל. "אז מה אתה חושב שיש לי", שאלתי את הרופא. הוא לא ענה מיד אלא הסתכל עוד פעם על הבטן שלי ואז אמר "בואי נעשה כמה בדיקות מעבדה ונראה". כבר חשבתי על כל הדקירות שמחכות לי במעבדה, כשעוד לא הבנתי שזו רק ההתחלה. כל הסיטואציה הזו ביחד עם הכאבים והעייפות שנפלה עליי, העלו בי זיכרון ילדות ובו הייתי בת 7 בערך והלכתי עם אמא שלי לבדיקת דם בסניף קופת החולים, שהיה קרוב לביתנו. אמא שלי נותרה בצידו השני של החדר והאחות הצעירה חייכה אליי במבט חם, כשלקחה אותי בידה לעבר הכסא, שהיה מוצב מולה. כשהיא רכנה אליי היה לה ריח נעים של בושם ולרגע שכחתי שאני במרפאה. היא ביקשה ממני להושיט את היד ולהניח אותה על המעמד ללקיחת הדם, שהיה כבר שחוק לגמרי כנראה מרוב שימוש. היא הכינה הכל ללקיחת הדם וברגע שהיא דקרה את היד שלי, שמעתי חבטה נוראית מצידו השני של החדר. סובבתי במהירות את הראש וקצת את היד כדי לראות מה קרה והאחות הנחמדה נבהלה ומשכה בחוזקה את היד שלי, כשהמחט היתה עדיין נעוצה בה. בזווית העין עוד הצלחתי לראות את אמא שלי מעולפת על הרצפה ואת שתי האחיות האחרות בחדר רצות אליה להרים אותה על המיטה. מאותו רגע, בכל פעם שהייתי צריכה לעשות בדיקת דם או לקבל עירוי, הייתי מסתחררת רק מהמחשבה על הסיטואציה הזו.

"בדיקות הדם חזרו עם תוצאות לא טובות אבל לא חד משמעיות”, אמר לי הרופא. אסף והרופא החליפו ביניהם מינוחים רפואיים ושמות של בדיקות ובינתיים הראש שלי נדד. חשבתי מה עם הילדים, מה הם עושים, איך זה שעוד לא הספקתי לבשל את ארוחת שישי המסורתית, מה יהיה עם מתן, שיוצא מחר לטיול ובכלל נראה לי שהרופא הזה מגזים, ושבטח עם משכך כאבים טוב עוד שעה אני אהיה כמו חדשה. הרופא שוב ניסה לשאול אותי לגבי ההיסטוריה הרפואית שלי או של בני המשפחה. "תחשבי טוב, אולי משהו בכבד או הלבלב, הבדיקות לא טובות" הרופא חזר שוב. הראש שלי עמד להתפוצץ ולא ידעתי מה כואב לי יותר הראש או הבטן. הוא התחיל להסביר לנו שיש בדיקת דם ממש חשובה, שאני חייבת לעשות באופן מיידי אבל אין אותה במוקד, וסיים באופן הכי החלטי ששמעתי אותו עד כה "את חייבת ללכת למיון עכשיו". אסף ואני הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו מה קורה. הרופא המשיך בינתיים לחפור ברשומות הרפואיות שלי כשהוא ממלמל לעצמו משהו לא ברור מדי פעם, לבסוף הוא ויתר והוציא לי הפנייה למיון.

השעה היתה כבר שבע בערב כשיצאנו מהמוקד לחדר המיון. שנינו היינו עייפים מאוד וצעדנו באיטיות אל הרכב. כשהתקרבנו אל הרכב גילינו שהשארנו את המפתח בתוכו והתפללנו שהרכב לא ננעל עם המפתחות בפנים כי היינו מותשים ולחוצים ולא היו לנו מפתחות ספייר בבית. "אז לאיזה בית חולים את רוצה ללכת”? אסף שאל אותי פתאום. "מאיר, זה הכי הגיוני”, עניתי. "את בטוחה”? שאל שוב. "כן, הכי קרוב אליך ולילדים". חשבתי לעצמי, שאם היה מדובר באחד הילדים אין סיכוי שהייתי לוקחת אותו לשם אבל מאחר ורציתי מאוד להקל על אסף והילדים בחרתי כרגע בבית החולים הקרוב אלינו הביתה. בראש עדיין היה לי עימות עם עצמי אם כדאי לנסוע למאיר או לשיבא, כי מצד אחד זה יהיה יותר נוח במאיר אבל מצד שני הילדים בכל זאת צריכים אמא. לא אמרתי כלום לאסף כשהוא דהר למאיר, רק קיוויתי שאצא משם מהר ובחתיכה אחת.

המיון הכירורגי התגלה כמו בית משוגעים כללי. בכל רגע נכנס מישהו אחר עם סיפור נורא או משעשע אחר והוא שוכב שם שעות עד אשר מצליחים להבין מה קורה איתו. בחמש השעות ששכבתי שם, שהיו כמו עינוי של נצח, שמעתי כל כך הרבה מקרים של תאונות, נפילות, איבוד הכרה אחרי מריבת אחים ואנשים שמצבם הוחמר לאחר ניתוחים. בהתחלה הכל היה נשמע מוגבר, כאילו זה בתוך הראש שלי. צעירה שהגיעה לבושה בבגדי רכיבה על אופנוע התחילה לצעוק בטלפון "מה קורה", "מה קרה", היא צעקה לאחות "איפה אני”, "איפה אני נמצאת". אסף שמכור למבזקי חדשות אמר לי בלחש "היתה תאונת אופנוע וכנראה מי שהיה איתה נהרג". הצעירה המבוהלת הגיעה לבד לבית החולים וניסתה להבין מה איתה. לצידה שכב נער שהתקוטט עם אח שלו והוא היכה אותו בראשו, עד שאיבד הכרה. האבא, שהגיע עם הנער למיון, צעק בטלפון על אחיו המכה, ואמר לו "חסר לך אם תעשה שוב מה שעשית היום". אבל הבחור הכי מרעיש במיון, היה דווקא זה ששכב במיטה לידי ויילל מכאב בלי הפסקה בצעקות רמות. אם היה לי כוח הייתי קמה בעצמי לעזור לו ולראות מה איתו. הייתי בטוחה שמדובר באדם מבוגר, שאיבר בגוף שלו נכרת והוא מדמם למוות לפי עוצמות היללות. מרוב שבכה, האחות ניגשה אליו בין הראשונים והלכה להביא לו משככי כאבים, אבל כשחזרה גילתה שהוא יצא לעשן בחוץ ותיכף יחזור וימשיך לילל בשיא כוחו.

אחרי יותר משעה סוף סוף האחות ניגשה אליי ושאלה אותי אם כואב לי, "בטח כואב", אמרתי. "טוב, אז מאחת עד עשר כמה כואב לך"? שאלה האחות. "תשע וחצי", עניתי לה. לא יודעת מאיפה אסף גייס את חוש ההומר שנח עליו באותו הרגע, אבל הוא אמר לאחות שאם אני אומרת תשע וחצי זה בטח מיליון כי אני לא מהמתלוננות. האחות ואני חייכנו קלות אחת אל השניה ורק חיכיתי למשככי הכאבים שיגיעו. כשמשככי הכאבים האיכותיים שנתנו לי התחילו להשפיע, הבלאגן והרעש מסביבי פחות הפריעו לי ואפילו הצלחתי לעלות בעצמי למחלקה בשעה אחת בלילה עם אבחנה ברורה וחד משמעית - דלקת בכיס המרה. את אסף שלחתי הביתה כדי שיהיה שם בשביל הילדים, שלא הבינו מה קרה לי ולא התקשרו כדי לא להפריע, אלא רק שלחו הודעות לבדיקת הדופק מדי פעם.

כששכבתי במחלקה גמורה לגמרי חשבתי לעצמי איך הגעתי למצב הזה, הרי כבר לפני שנה ידעתי שיש לי אבן בכיס המרה וקיבלתי המלצה מרופא המשפחה לא לעשות עם זה כלום. למה לעזאזל לא הוציאו אותה אז. במיון הכירורגי אמרו לי שבימינו הגישה היא שמוציאים מיד. בימינו? עברה רק מאז שגילו את האבן הזו. אולי אם הייתי הולכת להיבדק כבר לפני כמה ימים הייתי מונעת את כאבי התופת האלה. תמיד אני מביאה את עצמי לקצה ושמה את עצמי בתחתית סדר העדיפויות. הרי אם היה מדובר בילד שלי הוא היה הולך מיד להיבדק. יכולתי כבר לקבל כמה ימים טיפול ולמנוע את כל זה. האם טיול הרייזרים הזה, שחיכיתי לו כל כך בגלל יום ההולדת 18 של אביב, היה כזה קריטי שלא יכולתי לוותר עליו? איך לעזאזל עוד נהגתי בסיום טיול הרייזרים עם כאבי התופת האלה? התגעגעתי מאוד לילדים ורק קיוויתי שהאשפוז יהיה מהיר וקל וכך צללתי לשינה קלה.

למחרת בשש וחצי המחלקה התעוררה בבת אחת ברעש נוראי. הסתכלתי על עצמי בטלפון וגיליתי שאני נראית בדיוק כמו שאני מרגישה - כמו מתה. היום עבר לאט כמו נצח ובמיוחד שהייתי מרותקת למיטה. לא אכלתי ושתיתי כלום ורק הייתי מחוברת לעירויים בסבב אינסופי. כל מה שנותר לי הוא לחשוב בין שינה קצרה אחת לשנייה. מעבר לתחושה שאת לבד בעולם, שאין סיכוי שאחות תגיע אלייך ביממה הקרובה, גם אם לחצת על הלחצן שמונים פעם, לשהות עם עוד שני זרים בחדר כשאת חולה, זה סיוט. בית חולים כשמו כן הוא, חשבתי לעצמי, הוא עבור אנשים חולים ואין בו אף פעם שקט או שלווה, והאבסורד הגדול אבל ההגיוני הוא, שאפילו האחיות במחלקה המליצו לי, שבאשפוז הבא אגיע מוכנה עם אטמי אוזניים וכיסוי עיניים כי רק ככה אפשר לשרוד. את החדר חלקתי עם עוד שתי נשים, שאחת מהן זכתה לביקורים ארוכים במיוחד על ידי כל המשפחה ויחד הם היו חופרים עד השעות הקטנות של הלילה. הדיירת השנייה בחדר, וזו שהיתה יותר קרובה אליי, נהגה להשפריץ על עצמה בושם מסריח נורא בכל עשר דקות. באמת לא ברור איך מצב הצבירה הריחני שלה משתנה כל עשר דקות אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה, שאני מקווה שהרופא כבר יאפשר לי לקום מהמיטה, ושאלוהים ייתן לי כוח רק כדי לקום ולפתוח את החלון. הנחמה היחידה היתה שהיינו צריכות להקפיד באשפוז על מסיכות אבל לצערי הן לא חסמו לגמרי ריחות.

לקראת הצהריים הגיעה המנקה. בית החולים היה מאוד מלוכלך, כך שאפילו המנקה שהגיעה בתחילת השבוע התלוננה על המנקה בסוף השבוע שלא ניקתה מספיק טוב. כששכבתי ראיתי את כל הלכלוך מעליי והתפללתי שהוא לא ייפול מהתקרה לפחות עד שאלך הביתה. האוכל היה די נורא, ואני יודעת שאומרים על אוכל של בית חולים שהוא כזה מגעיל אבל באמת לא הצלחתי להבין איך אפשר להרוס אורז לבן פשוט או מרק צח. אבל גם ככה לא באמת יכולתי לאכול וכל מה שהצלחתי להכניס לפה גרם לי לכאבי בטן נוראיים אז פשוט ויתרתי. חיכיתי לאסף שיבוא לבקר אותי קצת, אבל הוא היה עסוק עם הילדים והגיע יחסית מאוחר ולזמן קצוב כי הוא הכין את מתן שיצא בבוקר לטיול בצופים. כל כך התגעגעתי לילדים, ובכלל אני הייתי זו שקמה תמיד עם הילדים בחמש בבוקר ומכינה להם סנדוויצ'ים לטיול ומסיעה אותם לטיולים בצופים. מעט מאוד אנשים ידעו שאני מאושפזת, גם ככה לא רציתי שיבואו לבקר ויראו אותי ככה ועם כל הקורונה והחגים הבנתי לגמרי שזה מיותר שאנשים יגיעו.

ביום השני לאשפוז כבר הצלחתי לקום מהמיטה ולהסתובב ואפילו זכיתי לביקור של דריה החברה הכי טובה שלי. דריה היא האדם הכי מדהים והכי מצחיק שאני מכירה ולמרות שאנחנו מכירות כל כך הרבה שנים היא עדיין מצליחה להפתיע אותי. מעבר לזה אנחנו כל כך דומות באופי, אולי בגלל שנולדנו באותו יום, באותה שעה וכמעט באותה שנה. דריה שלחה לי הודעה קצרה ושאלה: "איפה את"?. "מאושפזת", עניתי לה כי תיארתי לעצמי שהיא תרצה לשלוח לי פינוק קטן. אחרי כמה שעות קיבלתי ממנה טלפון: "ממיק איפה את שוכבת”? "כירורגית ב'", עניתי לה "אבל הלכתי לסיבוב קצר עם אסף". אני שומעת את גלגלי המוח שלה נעים במהירות ואז היא אומרת לי "איפה את”? אני אומרת לה אני אחזור למחלקה ונתראה בקרוב. "לא ממיק איפה את”? היא שואלת שוב, ואז נפל לי האסימון. "דריה, אני בבית חולים מאיר. איפה את??????? אני.... בבלינסון". שתינו התפקענו מצחוק. "טוב חכי לי עשר דקות אני אצלך" וסיימה את השיחה. אחרי כחצי שעה אני רואה אותה צועדת לעברי באלגנטיות, ששמורה רק לה ועם שקית של תמנון בידה. היא מתיישבת מולי ומוציאה מהשקית חולצת פיג'מה וכפכפים ואומרת שהיא תיארה לעצמה שאצטרך כאלה וקורצת לי. חשבתי כמה טוב היא מכירה אותנו. זה בדיוק מה שהייתי צריכה כי אסף לא בדיוק ידע מה להביא לי מהבית. כשאסף הלך להביא לנו שתיה, נשארנו שתינו לדבר קצת. דריה ידעה תמיד לקרוא אותי כמו ספר פתוח. היא ידעה שאני כאובה מאוד, אבל הבינה שיש שם עוד משהו מעבר. ממש לא רציתי להדאיג אותה אבל היא שאלה אותי שוב ושוב מה קורה איתי. הרגשתי מגוחכת נורא כי בסך הכל הייתי אמורה לעבור ניתוח שהיה נחשב שגרתי, אבל זה לא נתן לי מנוח כי בלילה היה לי חלום עוצמתי, שהרגיש לי מאוד מציאותי ובו אני נכנסת לניתוח ולא יוצאת ממנו בשלום. היא מצידה אמרה לי שזה הכי טבעי בעולם שזה מה שאני מרגישה ושהיא מבינה שאני חושבת על המשפחה שלי ומה יהיה איתם אבל היא בטוחה שהכל יסתדר. היא נפרדה ממני בחיבוק ארוך וחזק ואמרה שתתקשר אליי למחרת.

אחרי כמה ימים של אנטיביוטיקה לוריד ואינספור עירויי נוזלים שחררו אותי מבית החולים. ההנחיות הברורות הן: תפריט דל שומן עד הניתוח, מרשם להמשך אנטיביוטיקה והמלצה על כדורים להפגת הכאב לפני שהוא מתגבר. "יתקשרו אלייך בימים הקרובים לתאם את הניתוח במהלך מאי. נעדכן אותך"! אמר לי הרופא המתמחה במחלקה.

בימים הראשונים אחרי השחרור הרגשתי כל כך עייפה וכאובה שכל מה שרציתי, היה לעמוד שוב על הרגליים ולחזור לשגרה. די מהר חזרתי לשגרה כי אני לא מסוגלת להשתעמם ולהרגיש שאני לא עושה משהו. מכיוון שאני וורקוהולית רצינית לא יכולתי באמת לנוח ועבדתי לא מעט עד שהרגשתי שאני ממש קורסת. שיחות זום ארוכות, מיילים ללא הפסקה ומיליון הודעות כל יום ולזה עוד קראתי חופש מחלה. לא פלא שאני מגיעה למצבי קיצון כי אני פשוט לא יודעת מה זה לנוח. כנראה שניסיתי להעסיק את עצמי ולא לחשוב על הניתוח שאצטרך לעבור בקרוב. רציתי כבר להיות אחריו כי יום העצמאות התקרב והעציב אותי שלא אוכל להיות עם אסף והילדים בחג. רציתי כבר להרגיש טוב ולהפסיק להדאיג את הילדים שראו אותי חלשה כל כך. הם היו כאלה חמודים ודאגו לכל מה שאני אוכלת. הם זכרו שאסור לי יותר משתי כפיות שמן ביום וכל דבר שהם היו עושים עבורי הם היו שואלים אותי אם זה בסדר.

כשבוע אחרי, בביקור מלא במסיכות, פגשנו את דר' אמיר במשרד שלו באסותא, שהיה קטן ומינימליסטי עם חדר בדיקות צמוד. לא ידעתי עליו כלום חוץ מתמונה מוזרה שלו שמצאתי ברשת והעובדה שכל מי ששאלתי המליץ עליו כרופא המושלם לניתוח הזה. הוא פגש אותנו בדיוק לעשר דקות על השעון, שברובם מבטו לא זז ממסך המחשב שלו. הוא היה ענייני וקצר - בדק אותי בזריזות בבטן, לחץ והסתכל ומיד לאחר מכן הסביר לי איך הניתוח מתבצע על גבי עלון מוכן מראש. הוא אפילו לא שאל אותי אם החלטתי לעשות את הניתוח אצלו אלא שלח אותי מיד בסיום השיחה לתיאום הניתוח מול המזכירה שלו. תוך כדי שהוא מתקתק במחשב שלו חשבתי על זה שהעולם השתנה כל כך. פעם בחירת מנתח והפגישות איתו היו כל כך חשובות. היה חשוב להיקשר או לפחות לייצר אמון כלפיו, היה הרבה יותר תשאול ופחות מידע ברשת והכל היה מושתת על החיבור הזה בין מנתח למנותח. לא פלא שאסף היה המום שאני כבר מוכנה לקבוע מיידית תור לניתוח ושאל אותי כמה פעמים אם אני בטוחה לגבי דר' אמיר. לא הייתי בטוחה לגמרי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שאני רוצה להיות כבר אחרי כי הייתי אמורה להתחיל עבודה חדשה בחודש הקרוב.

היו לי שבועיים בדיוק עד הניתוח שהרגישו כמו מרוץ מטורף. כלפי חוץ נראיתי הכי החלטית ורגועה אבל כנראה שהראש שלי עבד שעות נוספות, כי בימים שאחרי הפגישה עם המנתח, התחלתי שוב לחלום על הניתוח, שהוא יהיה קשה ומורכב ושאני לא אצלח אותו. הייתי מתעוררת כמה פעמים בלילה נוטפת זיעה ועם דופק מהיר, אבל לא אמרתי לאף אחד שום דבר וקיוויתי שעם הזמן אני אעכל את זה והלחץ יירד. לא לקחתי בחשבון שככל שהניתוח יתקרב יקרה בדיוק הדבר ההפוך. לכל הסובבים אותי היה עידוד קבוע - זה ניתוח מאוד פשוט, הרבה עושים אותו ועוד מעט גם את תהיי מאחוריו. אבל כל אלה ממש לא הרגיעו אותי.

כמה ימים לפני הניתוח הלכתי לפגוש את הרופא המרדים. הוא היה איש קטן קומה, חמור סבר ודיבר עברית במבטא רוסי כבד. "את בדרך כלל בריאה"? שואל אותי הרופא המרדים. עניתי כן יבש. מחלות עור? מחלות אוטואימוניות? מחלות לב, סוכרת? על הכל אני עונה לא ורק חושבת שעוד רגע הוא יתקע בי מחט ויוציא ממני דם לקראת הניתוח וכמה שאני שונאת מחטים ודקירות. הוא ראה שאני נעה בחוסר נוחות בכיסא וניסה לעודד אותי ואמר שזו דקירה ממש קטנה. הוא היה ממש נחמד וניסה להסביר לי את מהלך הניתוח, אבל ההתנהלות המגושמת שלו בהכנת הציוד ללקיחת הדם דווקא הלחיצה אותי יותר.

לאחר הפגישה עם המרדים הכל נהיה הרבה יותר מוחשי, הלילות שלי הפכו לקצרים והחלומות בהם הפכו לסיוט או ליתר דיוק לסיוט אחד מרכזי. אותו סיוט שבו אני מתה בניתוח. הייתי קמה בכל לילה כמה פעמים ובבוקר הייתי מותשת מהסיוט הזה. לא סיפרתי עליו לאף אחד כמו מתוך אמונה תפלה של נבואה שמגשימה את עצמה. מספיק שהראש שלי עבד שעות נוספות ולא רציתי להדאיג את המשפחה הקרובה שלי, שגם ככה היתה מודאגת. בכל בוקר כשקמתי מהסיוט הזה הבטחתי לעצמי, שמעכשיו אני אעשה כל דיאטה בריאה, אשמור על עצמי ולא אזניח את הבריאות. אבל בלילות לפני שהייתי מרדימה את אריאלי, הוא היה שואל אותי המון שאלות על הניתוח. בכל פעם מחדש הוא היה מתפלא למה צריך להוציא ממני את כל האיבר ולא רק את האבן. ניסיתי להסביר לו, ש"אם כבר נוצרה אבן ויוציאו אותה היא תחזור שוב ושוב, אז אין היגיון שלא להוציא את כיס המרה כולו". הוא לגמרי הבין, אבל הוא גם הבין שזה יותר מורכב להוציא את "כל האיבר" מאשר רק לרסק את האבן. אני מצידי ניסיתי להרגיע אותו ולהגיד לו שזה ניתוח שעושים בשגרה ואין לו מה לדאוג, ולמרות שהבנתי שזה ניתוח יחסית פשוט, בתוך תוכי גם אני דאגתי.

בכל לילה הסיוט הפך להיות יותר ויותר מפורט - אני נכנסת לניתוח באיחור, הרופא מגיע עייף ולא מצליח להשתלט על דימום, שנוצר במהלכו, עד שהם מאבדים אותי על שולחן הניתוחים. הראש היצירתי שלי המציא תרחישים שונים, שבכל אחד מהם אני פשוט מתה בניתוח. אסף ראה שאני מודאגת מהניתוח אבל לא ידע מה באמת עובר לי בראש.

בשבועיים האחרונים לפני הניתוח הצלחתי לסיים את כל המשימות בעבודה, להיפרד מהצוות האהוב שלי ולבשל לילדים המון אוכל, שידעתי שייגמר תוך שעתיים. בבוקר הניתוח הגדולים ליוו את אריאל לבית הספר. אסף ואני יצאנו מוקדם לבית החולים. אחרי כמה פרוצדורות עלינו להמתנה לניתוח. הזמן נמתח ונמרח כי הקפדנו להגיע בזמן והיו לנו יותר משעתיים לחכות. לבסוף, כשקראו לי להכנה לניתוח מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה עם החלוק הנוראי הזה של בית החולים, שפתוח בגב, ולמרות שאמרו לי שאני יכולה עדיין לקום ולהסתובב לא העזתי לקום ככה. הקור היה בלתי נסבל. גרבתי גרביים והתכסיתי עד הראש. בכל רגע נכנס מישהו לחדר וסימן בעט משהו בגיליון הרפואי שלי ולפני שיצא אמר "מחכים למרדים, ברגע שהוא יגיע נתחיל". כשהרופא המנתח הגיע לבדוק אותי הוא אמר לי בהצלחה. הייתי מופתעת וכל מה שיצא לי מהפה זה שאני צריכה לאחל לו בהצלחה כי אני סתם הולכת לישון והכל על כתפיו. החיוך שלו לא השאיר אותי עם הרבה ביטחון אבל שוב... חיכינו כולנו למרדים. סוף סוף המרדים הגיע כשכולו נודף מריח של סיגריות ואני תהיתי אם הם עוד מתנקים ומסתבנים לפני שהם עומדים לחתוך אותי בחדר הניתוח.

כחצי שעה אחר כך שינעו אותי לחדר הניתוח וכל ההתחלה שלו הרגיש כמו הסיוט שהיה לי כל ערב. היה כל כך קר בחדר הניתוח שהגוף שלי לא הפסיק לרעוד. אבל לא רעידות עדינות כאלה. ראיתי את הרגליים שלי פשוט קופצות למעלה ולמטה בלי הפסקה. מעליי המרדים, המנתח, האחות והאורות הנוראיים האלה של חדר הניתוח. הם קושרים אותי למיטת הניתוחים, קושרים לי את הידיים לחלקים הייעודים של הידיים על המיטה הזו. המרדים שואל אותי איפה הוריד הכי טוב שלי. אני מסמנת לו את יד ימין אבל הוא בוחר דווקא את יד שמאל ומנסה להכניס את ההרדמה לוריד שלא היה הגיוני. אחרי שהוא מתייאש הוא עובר לחורר אותי ביד ימין. האחות הנחמדה שמה לי את החמצן על הפנים ואז אני מתחילה להרגיש את ההרדמה שורפת אותי נורא ומנסה להגיד להם שזה מאוד כואב. האחות והמרדים מסמנים לי שעוד רגע זה יעבור ובינתיים המרדים משפשף את היד שלי עם איזשהו בד כדי להקל עליי. תוך כמה דקות כבר הייתי במקום אחר. נפלתי לשינה חזקה וכל מה שקיוויתי דקה לפני כן, שלא אזכור מהדבר הזה כלום.

ישנתי ממש עמוק ולא היה לי מושג כמה זמן עבר עד שהתחלתי לשמוע צפצופים של מכשירים רפואיים. אני בטח מתחילה להתעורר מהניתוח הזה, אני חושבת לעצמי. אני לא מרגישה כרגע כלום ולא מצליחה להזיז אף איבר. אפילו את העפעפיים שלי לא מצליחה להניע. אולי אני חיה את הסיוט שלי עכשיו? חשבתי לעצמי, כשאני שומעת את הלב שלי דופק ממש חזק. האחות אומרת לי "בוקר טוב" בקול רם אבל שום דבר לא קורה. הדמעות מציפות אותי אבל אז אני מצליחה סוף סוף לפקוח את העיניים ורואה את אסף, האחות והרופא עומדים מסביבי מחייכים ואומרים לי ברוכה השבה. אסף נראה מאושר לראות אותי, כשהוא מחזיק ביד קופסת פלסטיק עם מכסה ירוק ובתוכה... האבן שהיתה לי בכיס המרה.